משנת ארץ ישראל על משנה מנחות 13 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ב׳

« משנת ארץ ישראל על משנה מנחות א׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ג׳:א׳ »

1 מנחות פתח ↗

לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר.

2 מנחות פתח ↗

בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם, וְתָרֵי לַהּ בְּגַוַּויְיהוּ מֵאוּרְתָּא וְעַד לְצַפְרָא. אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – פְּסוּלָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה. וְרַב אַדָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא אָמַר: מַיְיתֵי חֲמִירָא אַרְכְּסָא דִּשְׂעָרֵי וְאָפְיָא לַהּ בְּגַוֵּויהּ, אִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה, וְסִימָנָיךְ: שִׁינּוּי שֶׁקֶר, שִׁינּוּי אֱמֶת. מַאי ״אֵין לָהּ בְּדִיקָה״ נָמֵי דְּקָאָמַר? אַטְּעִימָה. מָר מִמִּשְׁכִּי אַיְיתִי תְּכֵלְתָּא בִּשְׁנֵי רַב אַחַאי, בַּדְקוּהָ בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְאִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ, בִּדְרַב אַדָּא, וְאִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא. סְבַר לְמִיפְסְלַהּ, אֲמַר לְהוּ רַב אַחַאי: אֶלָּא הָא לָא תְּכֵילְתָּא הִיא, וְלָא קָלָא אִילָן הִיא, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר. הֵיכָא דִּבְדַקְנָא בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה; אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – בָּדְקִינַן לַהּ בִּדְרַב אַדָּא בַּחֲמִירָא אַרְכְּסָא: אִישְׁתַּנַּי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה. שְׁלַחוּ מִתָּם: שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר. רַבִּי מָנִי דָּיֵיק וְזָבֵין כְּחוּמְרֵי מַתְנְיָתָא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי עֲבוּד קַמָּאֵי דְקַמָּךְ, וְאַצְלַח עִיסְקַיְיהוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצוּיֶּיצֶת מִן הַשּׁוּק, מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, מִן הַגּוֹי, מִן הַתַּגָּר – כְּשֵׁרָה, מִן הַהֶדְיוֹט – פְּסוּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכּוֹר טַלִּית מְצוּיֶּיצֶת לְגוֹי עַד שֶׁיַּתִּיר צִיצִיּוֹתֶיהָ. מַאי טַעְמָא? הָכָא תַּרְגִּימוּ מִשּׁוּם זוֹנָה, רַב יְהוּדָה אָמַר: שֶׁמָּא יִתְלַוֶּה עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ וְיַהַרְגֶנּוּ. רַב יְהוּדָה רָמֵי תְּכֵילְתָּא לְפַרְזוּמָא דְּאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ, וּמְבָרֵךְ כֹּל צַפְרָא ״לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית״. מִדְּרָמֵי, קָסָבַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, אַמַּאי מְבָרֵךְ כֹּל צַפְרָא וְצַפְרָא? כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. אִי הָכִי, כֹּל שַׁעְתָּא נָמֵי! רַב יְהוּדָה אִינִישׁ צְנִיעָא הֲוָה, וְלָא שָׁרֵי לֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא. וּמַאי שְׁנָא מִצַּפְרָא? כִּי מְשַׁנֵּי מִכְּסוּת לַיְלָה לִכְסוּת יוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ נָשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר מָר: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא, דְּאִי כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּטִירִי, מַאן לִיחַיַּיב? כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״, מַאן דְּלָא אִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דְּמִיחַיַּיב בְּצִיצִית, הָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ – לָא לִיחַיְּיבוּ. קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאִישְׁתְּרִי בְּעִידָּן עֲבוֹדָה, בְּלָא עִידָּן עֲבוֹדָה לָא אִישְׁתְּרִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר: פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוֹמֵא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי כְּסוּת סוֹמֵא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״? פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְרַבָּנַן הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. אַתָּה אוֹמֵר אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״עַל אַרְבַּע״? אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְהוֹצִיא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ, שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ, שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מֵ״אֲשֶׁר״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן, ״אֲשֶׁר״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ. וְרַבָּנַן, הַאי ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בּוֹ בָּהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע, דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ – רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ מִצְוַת כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּיב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ נִתְחַיֵּיב בְּכׇל מִצְוֹת כּוּלָּן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הִיא. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם... וַעֲשִׂיתֶם״ – רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיָּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: כׇּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוֹ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּיבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עָרוֹם, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁאֶעֱמוֹד עָרוֹם בְּלֹא מִצְוָה! וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ, נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד״, עַל מִילָה שֶׁנִּיתְּנָה בַּשְּׁמִינִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, הַכֹּל בְּחִיזּוּק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״, וְאוֹמֵר: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן יוֹתֵר מֵעוֹנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״, וּלְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב״, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁאָמַר לוֹ ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״ וְלֹא הֵבִיא. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמֵי טָבֵי, טָרַח וּמְמַלֵּי לְהוּ בְּאִיסְפַּרְמָקֵי וּמַגְדֵי. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, אֵלוּ הֵן: ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי גּוֹי״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי אִשָּׁה״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁמְעֵיהּ לִבְרֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר״, אֲמַר לֵיהּ: כּוּלֵּי הַאי נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא מַאי מְבָרֵךְ? ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי עֶבֶד״? הַיְינוּ אִשָּׁה! עֶבֶד

3 מנחות פתח ↗

אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים, לֶחֶם הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי כְּבָשִׂים? אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא: לֶחֶם גְּלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה גְּלַל דלחם לֶחֶם, לֶחֶם גְּלַל דכבשים כְבָשִׂים, וְאֵין כְּבָשִׂים גְּלַל דלחם לֶחֶם.

4 מנחות פתח ↗

רַבָּנַן סָבְרִי: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: וְהָא עוֹלִין, דְּהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הָעוֹלִין, וּפְלִיגִי! דְּתַנְיָא: נִטְמָא אֶחָד מִן הַבָּזִיכִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵעָשׂוּ בְּטוּמְאָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ. וְעוֹד, אָמַר רַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שֵׁבֶט אֶחָד טָמֵא וְכׇל הַשְּׁבָטִים טְהוֹרִין – יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבְּנוֹת קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וְהָכָא מַאי הַצִּיץ מְרַצֶּה אִיכָּא? וְעוֹד, הָאָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אַחַת אֶחָד מִן הַסְּדָרִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. וְאִם אִיתָא, לְפִי שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק. מַתְנִי׳ הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד? שָׁחַט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר – הִיא וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר – הֵם וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, לֶאֱכוֹל אֶת הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפוּגָּלִין. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁנִּקְרְאוּ תּוֹדָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת״. אִי הָכִי אִיפְּכָא נָמֵי, הָא לָא קַשְׁיָא: לֶחֶם אִיקְּרִי תּוֹדָה, תּוֹדָה לָא אִיקְּרִי לֶחֶם. אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים, לֶחֶם הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי כְּבָשִׂים? אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא: לֶחֶם גְּלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה גְּלַל דלחם לֶחֶם, לֶחֶם גְּלַל דכבשים כְבָשִׂים, וְאֵין כְּבָשִׂים גְּלַל דלחם לֶחֶם. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן תּוֹדָה – הָתָם הוּא דְּכִי מְפַגֵּל בְּלֶחֶם לָא מִפַּגְּלָא תּוֹדָה, מִשּׁוּם דְּלָא הוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה, אֲבָל כְּבָשִׂים דְּהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה – אֵימָא כִּי מְפַגֵּל בְּלֶחֶם לִיפַּגְּלִי נָמֵי כְּבָשִׂים, צְרִיכָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מִמֶּנָּה וּמִלַּחְמָהּ לְמָחָר, מַהוּ לְאִיפַּגּוֹלֵי? תּוֹדָה לָא מִיבַּעְיָא לִי, הַשְׁתָּא כּוּלּוֹ מִלַּחְמָהּ לָא מִיפַּגְּלָא, מִמֶּנָּה וּמִלַּחְמָהּ מִיבַּעְיָא? כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי לְאִיפַּגּוֹלֵי לֶחֶם, מִי מִצְטָרְפָה תּוֹדָה לְאִיפַּגּוֹלֵי לְלֶחֶם אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אַף בְּזוֹ, הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: וּמָה תּוֹדָה הַמְפַגֵּל אֵין מִתְפַּגֵּל, הַבָּא לְפַגֵּל וְלֹא פִּיגֵּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְפַּגֵּל? וּמִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַוְונָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד

5 יומא פתח ↗

אֲבָל מִפִּיגּוּל לָא צְרִיךְ לְמַעוֹטֵי קְרָא, דִּתְנַן: כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם, בֵּין לְמִזְבֵּחַ — חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל. וְדָם עַצְמוֹ מַתִּיר הוּא.

1 כל הפרק עוסק בשאלה האם פיגול או מחשבת פיגול באחד הקרבנות מפגלים גם את הקרבן הבא עמו. המדובר בקרבן המורכב משני מרכיבים, ולמעשה המחלוקות סבות סביב הגדרה זו של "שני מרכיבים" או מרכיב אחד. בפרק מקבילות רבות לפי"ג בזבחים.

2 לפי כתב-יד קופמן

3 הקומץ את המנחה לאכל שיריה או להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסה בזה שהוא פגול וחייבין עליו כרת – כמו ששנינו לעיל פ"א מ"ג שכל פסול זמן הוא פיגול. עמדתו של רבי יוסי מוסברת להלן. להקטיר לבונתה למחר רבי יוסה אומר פיגול – בדפוס וילנא "פסול", ואיננו בנוסחאות הקדומות. לנוסח "פסול" עדיפות מכרעת, שכן בדרך כלל כל פיגול חייב כרת וכל פסול אינו חייב כרת. אבל לנוכח העדויות הטקסטואליות ברור ש"פסול" הוא תיקון של תלמיד חכם שאמנם צדק אליבא דהלכתא, אך לא כיוון ללשון המשנה. ואין בו כרת – רבי יוסי מבדיל בין לבונה לבין מנחה, ולדעתו אין פיגול בלבונה, וחכמים אומרים פיגול וחייבין עליו כרת – לבונה כמנחה. אמרו לו מה שנת מן הזבח – למה לבונה שונה מזבח. ניתן היה לשאול גם למה לבונה שונה ממנחה, אבל הם מביאים את הזבח משום ששם נזכר הפיגול במפורש בתורה. אמר להם שהזבח דמו ובשרו ואמוריו אחד – ואם פיגל באכילה פיגל בזבח, ולבונה אינה מן המנחה – אלא מצווה נפרדת ולכן פגם בה אינו פוסל את המנחה. הסבר זה חסר, שאם כן הרי שלפחות הלבונה עצמה צריכה להיות פיגול ולחייב אותו בכרת. לעיל פ"א מ"ג שנינו את דעת חכמים כסתם משנה. הבבלי מרומם את דברי רבי יוסי לכלל משפטי מופשט: "אמר ריש לקיש, אומר היה רבי יוסי: אין מתיר מפגל את המתיר" יג ע"ב. הלבונה איננה חלק מהקרבן אלא פרט "שולי", נספח לקרבן המתיר אותו. המינוח בבלי בלבד, ואופייני לחשיבה האמוראית. החשיבה האמוראית מנסה לנסח כללים משפטיים מופשטים ככל האפשר. אולם כבר הבבלי למקום מרגיש בקושי שבניסוח מופשט זה, וכפשוטם של דברי רבי יוסי הוא חולק בשאלה האם הלבונה היא חלק מהזבח, ואין מדובר על הלבונה עצמה שהיא אמנם פיגול, כפי שנראה בכל המשניות הבאות.

4 לכאורה סדר המשנה הפוך. ברישא המשנה אומרת על מה אין רבי יוסי מדבר, ורק אחר כך על מה הוא חולק. אפשר שגוף דבריו הוא המשפט השני במשנה להקטיר לבונתה למחר – רבי יוסי פוסל. אבל סביר יותר שרבי יוסי אמר משפט כללי יותר ועורך המשנה הכיר אותו ממשנה קדומה כלשהי, ואליה התייחס. הווה אומר שיש כאן אולי רמז לסידור קדום של משנת מנחות שממנו נשארו לנו רק שרידים.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 שחט שני כבשים – של עצרת, והם באים כל אחד עם לחם ויקרא כג יז. הכבשים והאילים באים "על הלחם" שם יח, ובהמשך נאמר על שני הכבשים "והניף הכהן אֹתם על לחם הבִכֻרים תנופה לפני ה' " שם כ. לאכול אחת מן החלות למחר – יש כאן בוודאי פיגול, והשאלה היא האם כל הקרבן אחד והכול פיגול, או רק החלה פיגול. מכל מקום, הכבשים והלחם נתפסים כקרבן אחד. כמו כן בתוספתא: "שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. תודה ואיל נזיר אין מקדשין את הלחם אלא בשתיקה. שחטם לשמן, זרק דמן לשמן, הלחם מקדש. שחטן שלא לשמן, וזרק דמן שלא לשמן, אין הלחם מקדש. שחטם לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם מקודש ואינו מקודש, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הלחם מקודש עד שישחט לשמם ויזרוק דמם לשמם" פ"ה ה"ד, עמ' 517. שני התנאים מסכימים שדין הלחם כדין הכבשים. המחלוקת היא רק מה הדין אם הכבשים מצויים במצב ביניים שאחת העבודות כשרה והשנייה פסולה, וכן מדגישה הברייתא הבאה בתוספתא שם פ"ה ה"ה, עמ' 517.

3 כמו כן: היקטיר שני בזיכים – הכוונה למעמד לחם הפנים שבו מביאים שתים עשרה חלות המסודרות בשתי מערכות: "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהֹר לפני ה'. ונתת על המערכת לבֹנה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה' " ויקרא כד ו-ז. מכיוון שעל כל מערכת צריכה להיות לבונה זכה הבינו חכמים שהיו שני בזיכי לבונה. לאכול אחד מן הסדרים – ברוב עדי הנוסח נוסף "למחר" ותוספת זו חיונית, אבל גם אם איננה כתובה – לכך הכוונה. מן הראוי להדגיש שהמונחים "בזיך" ו"סדר" אינם מקראיים אלא מתורה שבעל פה; הם מעידים על זיכרון חי של המעמד במקדש, אך לאו דווקא על זיכרון של הלכות הפיגול שהיו בדרך הטבע עסקם של הכוהנים. רבי יוסה אומר אותה החלה ואותו הסדר שחישב עליו פיגול וחייבין עליו כרת והשיני פסול ואין בו כרת – כל קרבן לעצמו. הלחם צְמוד כבשים והלבונה צמודת מערכת, אבל אין מערכת אחת צמודה לחברתה, כשם שאין הלבונה צמודה למנחה. וחכמים אומרים זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת – שניהם, בשני המקרים, קרבן אחד. ניטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה שאין קרבן ציבור חלוק – המונח "קרבן ציבור חלוק" הוא שוב מונח של תורה שבעל פה, והוא כדעת חכמים ברישא, וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל – לכאורה חכמים אלו הם רבי יוסי או קרובים לשיטתו, וכך פירש הירושלמי הוריות פ"א ה"ו, מו ע"ב.

4 ברם, במשניות א-ב שלושה מקרים הנראים לכאורה דומים, אבל יש ביניהם הבדל. במשנתנו מדובר בקרבנות ציבור, ורק כאן אמר רבי יהודה שאין קרבן ציבור חלוק, אבל משנה א עוסקת במנחת יחיד או לפחות גם במנחת יחיד, ומתברר שדעת חכמים אינה מוגבלת לקרבן ציבור בלבד. נמצאנו למדים שלפחות שלוש או ארבע דעות לפנינו:

5 1. קרבן ציבור חלוק

6 2. אין קרבן ציבור חלוק אבל קרבן יחיד חלוק

7 3. אין קרבן חלוק יחיד וציבור

8 4. עיקר מפגל טפל, אך טפל אינו מפגל עיקר זו דעת ביניים, להלן מ"ג.

9 העמדה הרביעית איננה חלוקה על קודמותיה, אלא מתייחסת לשאלה מנקודת מבט שונה. היא מקבלת שקרבן איננו חלוק, אך לא שטפל מפגל את העיקר. עוד אנו למדים שהמחלוקת במשנה א איננה רק על מעמד הלבונה, אלא האם קרבן יחיד חלוק או לא. חכמים שמקשים על רבי יוסי מקשים עליו לשיטתו, שיש קרבן חלוק, הרי המנחה היא קרבן אחד וודאי שאיננה מתחלקת. לדעת רבי יוסי אפילו אותו קרבן איננו מפגל חלקים שלו אכל ירך אחת אין השנייה פיגול, בבלי, יג ע"ב. המשך המשניות הן בשני קרבנות התלויים זה בזה, ואולי לפנינו דעה חמישית שאותו קרבן אינו נחלק, אך צמד קרבנות נחלק. בנוסף לכך קיימת הדעה שקרבן אינו נפסל כלל ועיקר והמזבח קולט את כל הראוי לעלות עליו ראו פירושנו לזבחים פ"ט מ"א.

10 בתוספתא שנינו: "השוחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר, להקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדירין למחר, פגול וחייבין עליו כרת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים זה פגול, וחייבין עליו כרת והשני פסול ואין בו כרת" פ"ג ה"א, עמ' 515. חכמים הם רבי יוסי של המשנה, וחכמים של המשנה הם רבי מאיר, וכאמור רבי יהודה כרבי מאיר. בספרא מופיעה רק דעת רבי מאיר בסתם: " 'לבונה זכה', שתהא ברורה, 'והיתה ללחם', חובה ללחם, 'והיתה ללחם', מלמד שהיתה מעכבת ומפגלת ופוסלת את הלחם" ספרא, אמור פרק יח ה"ו, קד ע"ב. בהמשך התוספתא: "שני בזיכי לבונה שנטמאה אחד מהן יקרב בטומאה וחברו יקרב בטהרה, רבי יהודה אומר אין קרבן צבור חלוק, אלא שניהם יקרבו בטומאה" פ"ג ה"ב, עמ' 515, וכן: "הקומץ והלבונה שנטמא אחד מהם שניהם יצאו לבית השרפה" שם ה"ג.

11 במשנת זבחים שנינו: "הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב, רבי אלעזר פוטר, עד שיקריב את השני. אחד בפנים ואחד בחוץ, חייב. שני בזיכי לבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ, חייב, רבי אלעזר פוטר עד שיקריב את השני. אחד בפנים ואחד בחוץ חייב, הזורק מקצת דמים בחוץ חייב" פי"ג מ"ו. בתוספתא שם חזרה על ההלכה בתוספת אותו משפט, "שכן ראוי ליקרב לפנים", ולאחריו משפט נוסף: "מודה רבי אלעזר בקומץ מנחת חוטא, ולבונה נדבה שהקריבן בחוץ שהוא חייב, שכן ראוי ליקרב לפנים" פי"ב ה"ה, עמ' 497. אם כן, קרבן חלקי שהוא מקטע שלם מעבודת המקדש כגון מנחת נדבה, אם הובא בחוץ הרי הוא פסול. בפירושנו שם הסברנו את דברי רבי אליעזר לאור דבריו במשנה ד העוסקים במקדש מתחרה, ורק אם הקריב במקדש המתחרה קרבן שלם הרי הוא פסול. במקביל הצענו גם אפשרות אחרת המבוססת על ההשוואה עם פ"ח מי"ב שלפיה ניתן לנתק את שתי המשניות. במשנה ד דיבר רבי אליעזר על קרבן אחד, שיש להקריב את כולו בחוץ, ולכן פירשנו שהוא עוסק בהקרבה במקדש מתחרה, ברם במשנה ו מדובר בקרבן שהוא צמד. כאן המחלוקת היא האם שני הקרבנות חד הם ואם פיגל את האחד פיגל את השני, או שרק אם פיגל את שניהם זה פיגול וחייב כרת. זו המחלוקת במשנתנו, ורבי יהודה בשיטת רבו, רבי אליעזר. כפי ששיערנו בפירושנו לזבחים פי"ג בדור יבנה נקבעו הלכות אלו על רקע מתיחות ותהיות סביב שאלת הקמתו של מזבח נוסף שלא במתחם המקורי. בדור אושא פגה מתיחות זו והמחלוקות הוסברו על רקע הלכתי טכני. כך גם כאן. רבי יהודה, בן דור אושא, מסביר את דברי רבו סביב השאלה המשפטית של "קרבן חלוק". דיני לחם הפנים יידונו להלן בפרק יא.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה – קרבן תודה מורכב משלמים ומלחם ויקרא ז יב, להלן פ"ז מ"א. הבשר השלמים הוא כמובן העיקר, ולכן העיקר מפגל את הטפל ואין הטפל מפגל את העיקר. בלשון הבבלי: "גלל" טו ע"א. מן הסתם הלכה זו היא הגבלה על שיטת רבי יוסי, ולדעת רבי מאיר ורבי יהודה אין קרבן ציבור חלוק בכל מקרה. כיצד – זו משנה מעין תוספתא, וראינו כמוה בפרק הקודם כמה משניות, השוחט את התודה לאכול ממנה למחר היא והלחם מפוגלין – כוונת הפיגול של הבשר מפגלת את הלחם, לאכל מן הלחם למחר הלחם מפוגל והתודה אינה מפגלת – הטפל אינו מפגל את העיקר. ההסבר הוא פשוט ואין בו חידוש, והלומד תמה לשם מה צריך היה להוסיף פרט זה הברור מאליו. להלן בהמשך הפרק נראה דעות חלוקות בנושא זה, וכן בפרק ז להלן מ"ג המשנה סבורה שהזבח והלחם הם שני מרכיבים נפרדים שהאחד אינו פוסל את השני.

3 הכבשים מפגלים את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים – המדובר בלחם הפנים, כמו לעיל במשנה ב, וברור שמשנתנו חולקת על שתי הדעות שהופיעו במשנה ב. כיצד השוחט את הכבשים לאכל מהן למחר הן והלחם מפוגלים לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל והכבשים אינן מפגלין – גם כאן ההסבר אינו מוסיף דבר, והוא בא לשלמות הספרותית בלבד.

4 בתוספתא שנינו: "תודה מעכבת ומפגלת את הלחם, והלחם מעכב ואין מפגל את התודה. כבשים מעכבין ומפגלין את הלחם, והלחם מעכב ואין מפגל את הכבשים" פ"ג ה"ח, עמ' 515. ההלכה זהה לזו שבמשנה.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי – הנסכים מתקדשים רק כשהם בכלי שרת תוס', זבחים פ"א ה"ז-ה"ח, עמ' 480. ברם לעיל פ"א מ"ב ראינו שהמנחה מתקדשת כבר בבית המקריב, בזמן הכנתה, וכן משמע להלן פ"ג מ"א ופ"ז מ"ג. דברי רבי מאיר הנסכים אינן מפגלין את הזבח – כמו במשנה הקודמת, לפי העיקרון שטפל אינו מפגל עיקר ועיקר מפגל טפל. כיצד השוחט את הזבח לאכל ממנו למחר הוא ונסכיו מפוגלין להקריב נסכיו למחר הנסכין מפוגלין והזבח אינו מפוגל – כמו במשנה הקודמת גם במשנתנו אין בהסבר חידוש. לפנינו שלוש הלכות שלהן אותו מבנה ספרותי, ההלכה חוזרת וההסבר למעשה מיותר. החידוש היחיד הוא שבמשנתנו ההלכה מיוחסת לרבי מאיר, וכן בתוספתא, ואילו לעיל תוס', פ"ג ה"א, עמ' 515 יוחסה לרבי מאיר העמדה שאין מרכיב אחד מפגל את חברו. התוספתא מדגישה שמדובר רק בנסכים הקרבים עם הקרבן, ולא באלו שאותם מביא אדם ימים לאחר קרבנו: "נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול מפני שדם הזבח מתירן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין חייבין עליהן משום פיגול שאדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר עשרים יום. אמר להן רבי מאיר אף אני לא אמרתי אלא בזמן שקדשו בכלי, אמרו לו אף על פי שקדשו בכלי יכול לשנותן בזבח אחר" תוס', זבחים פ"ה ה"א, עמ' 486; בבלי, טו ע"א. אם הזבחים קדשו בכלי שרת יש להקריבם באותו יום, אחרת ייפסלו בלינה תוס', פ"ו הי"ח, עמ' 520. בהמשך התוספתא בזבחים מוצג עוד מקרה של זבח כפול שם ה"ב. משנתנו כבר מדגישה "שקדשו בכלי".

1 לפי כתב-יד קופמן

2 פיגל בקומץ אבל לא בלבונה בלבונה אבל לא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול – כל המנחה, וחייבין עליו כרת – רבי מאיר לשיטתו במשנה הקודמת שפיגול בחלק מהקרבן מפגל את כולו, וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל את כל המתיר – חכמים אינם אלו החולקים על רבי מאיר במשנה הקודמת. שם דגלו חכמים בדעה שעיקר מפגל את הטפל, אבל לא ההפך. בקומץ ולבונה אין עיקר וטפל. אפשר לכאורה שהם בדעת רבי יוסי שחלק אחד מהקרבן אינו מפגל את החלק השני, ברם המשך המשנה מציע הסבר אחר לחכמים. עד שיפגל את כל המתיר – אכן הקרבן מתפגל גם אם לא פיגל את כל מרכיביו, אבל צריך לפגל את "המתיר", את אותו מרכיב שהוא עיקר הקרבן. במקרה זה עיקר הקרבן הוא גם הקומץ וגם הלבונה. אנו מציעים להבחין בין הדין של חכמים, העולה בקנה אחד עם עמדת רבי יוסי במשנה א, ובין הנימוק שהוא מסייג עמדה זו וקובע שפיגול הוא לא כאשר כל המרכיבים פוגלו, אלא די שכל המרכיבים החשובים יפוגלו. מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות שאם פיגול בקומץ שהוא פיגול – שכן במנחת חוטא ומנחת קנאות אין לבונה, וחייבין עליו כרת שהקומץ הוא המתיר – והקמיצה היא "כל המתיר".

3 על מנחת קנאות שנינו: "כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה" סוטה פ"ב מ"א. המשנה אומרת אמנם "כל המנחות", אך הכלל תקף רק לגבי רוב המנחות. משנתנו מנחות מונה את החריגות, והן מנחת נסכים שטעונה רק שמן, לחם הפנים הטעון רק לבונה, שתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת סוטה שאינם טעונים שמן ולבונה להלן פ"ה מ"ג.

4 בבבלי יש מחלוקת על המצב שעליו מדובר במשנה: "אמר רב: מחלוקת – שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה, אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה – דברי הכל פיגול, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ושמואל אמר: עדיין הוא מחלוקת" טז ע"א. לדעת רב המשנה מדברת על עבודה שנייה, אבל אם פיגל בעבודה ראשונה הקרבן מפוגל. הנימוק הוא שגם ההמשך נעשה על דעת המחשבה הראשונה. שמואל, כאמור, חולק על כך. גם כאן יש להבחין בין דברי האמוראים לבין הנימוק שלא בהכרח יצא מפיהם. אפשר שמה שמניע את עמדת רב הוא שאם פיגל בעבודה ראשונה כבר כל הקרבן מפוגל. במשנת זבחים ולעיל פ"א מ"ד שנינו גם את הנימוק ההפוך, שאם פגם בעבודה ראשונה יצא הקרבן לחולין ואינו מתפגל עוד, שכן רק הקודש מתפגל. המשנה להלן פ"ג מ"ה היא כשיטת רבי מאיר, שהקומץ והלבונה תלויים זה בזה. אם כי אפשר גם לחלק ולומר שמלכתחילה יש להביא את שניהם, ובדיעבד אם אחד מהם התפגל השני כשר, אך כפשוטה המשנה להלן כרבי מאיר.

5 שחט אחד מן הכבשים לאכל שתי חלות למחר היקטיר אחד מן הבזיכים לאכל שני סדרים למחר – אלו המקרים של משנה ב, רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת – כדעת חכמים במשנה ב, וחכמים אומרים אין בו כרת – בדפוס וילנא "פגול", וזו פרשנותו הנכונה של המגיה, עד שיפגל את כל המתיר – זו דעת חכמים במשנה הקודמת, וברור שאיננה דעת רבי יוסי. רבי יוסי אומר שרק מה שחשב עליו מחשבת פסול הוא פיגול, והשני סתם פסול, ואילו חכמים כאן סבורים ששניהם אינם פיגול עד שיחשוב מחשבת פיגול על כל מרכיבי הקרבן החשובים המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכל ממנו למחר הוא פיגול וחבירו כשר – כדעת רבי יוסי במשנה ב, לאכל מחבירו למחר שניהן כשרין – הראשון נשחט בשתיקה, ללא מחשבת פסול; בזמן שחיטת השני חשב לאכול מן הראשון לאחר הזמן. שניהם כשרים, הראשון משום שבזמן השחיטה של הראשון לא הייתה מחשבת פיגול, והשני משום שבזמן שחיטתו של השני לא הייתה מחשבת פיגול בשני. הכלל הוא שמחשבת הפיגול היא על הקרבן הנשחט. אם יאכל בפועל הרי שיימצא מפגל את אותו הכבש שאכל.

6 בסוף משנה ב הצענו ארבע דעות מרכזיות לקרבן ציבור בלבד. נמצאנו למדים שדעות שונות לפנינו:

7 1. קרבן ציבור חלוק

8 2. אין קרבן ציבור חלוק אבל קרבן יחיד חלוק

9 3. אין קרבן חלוק יחיד וציבור

10 4. עיקר מפגל טפל, אך טפל אינו מפגל עיקר זו דעת ביניים, לעיל מ"ג

11 5. אותו קרבן אינו נחלק, אך צמד קרבנות נחלק

12 6. אין קרבן מתפגל עד שיפגל את כל המרכיבים החשובים המתיר

13 7. מחשבה ראשונה קובעת

14 8. בנוסף לכך קיימת הדעה שבכלל קרבן אינו נפסל והמזבח קולט את כל הראוי לעלות עליו ראו פירושנו לזבחים פ"ט מ"א.

15 למעשה לפנינו כללים מספר. ברוב המקרים הכללים חופפים, אך יש גם כמה מקרים שבהם הניסוחים השונים יוצרים הלכות שונות נפקא מינה בהלכה. קשה לדעת כיצד נוצרת מחלוקת כזאת. אנו מניחים שהמסורת המקדשית כללה מידע על פיגול ועל קרבן כפול, או נמשך. מידע כזה מבוסס בחלקו ישירות על המקרא, ובחלקו ניתן להילמד ממנו שיש זיקה בין חלקי קרבן כפול, כגון שני הלחם, לחם ונסכים וכו'. חכמים מדעתם מנסים לנסח את הכלל שיכיל את ההלכה ויתעל אותה בנתיב משפטי מוגדר. בחירת הנתיב המשפטי, או בחירת הניסוח המשפטי, מובילות לתוצאות הלכתיות שונות במקצת, ואלו נידונות במשנה. הדיון במשנה הוא אפוא על בסיס מסורת הלכתית, אך הוא דיון בית-מדרשי מובהק תנאי, כולל רב שהיה תנא מאוחר ואמורא קדום.

16 במהלך הדיון הזכרנו את דברי רבי אליעזר וחכמים האמורים במסכת זבחים פי"ג מ"ד ומ"ו. לפחות את המשנה האחרונה הסברנו כמחלוקת על הנושא שלפנינו, אם כי גם הצענו שהמחלוקת המקורית הייתה על נושא אחר.

17 כל המקורות שהבאנו מניחים שניתן לפגל את הקומץ והלבונה, כמו כל זבח. ברם במשנת זבחים פגשנו גם גישה אחרת לחלוטין: "אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול: הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, והדם, והנסכים הבאים בפני עצמן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. לוג שמן של מצורע, רבי שמעון אומר אין חייבין עליו משום פגול, ורבי מאיר אומר חייבין עליו משום פגול, שדם האשם מתירו, וכל שיש לו מתירים, בין לאדם בין למזבח, חייבין עליו משום פגול" משנה, זבחים פ"ד מ"ג. אם כן, קומץ ולבונה כלל אינם יכולים להפוך לפיגול, משום שאין להם "מתירים", כלומר אין דמם נזרק על המזבח.

18 בדיוננו במשנה זו בזבחים אספנו מקורות מספר המאששים כיוון זה, ובעיקר מדרש ההלכה מהספרא: " 'ונרצה לו', מלמד שהמקום רוצה לו... ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכלל טומאה לצבור. אין לי אלא עונות דם, מנין הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משוח, ומנחת נסכים? תלמוד לומר 'לכל מתנות קדשיהם' " ויקרא דבורא דנדבה, פ"ד ה"י, י ע"א. יש כוח בזבח לכפר על עוונות שנעשו במהלך ההקרבה, וקומץ, לבונה והמנחות המוזכרות אינם מתפגלים כי הזבח מכפר. במשמעות הרעיונית נעסוק להלן, ובשלב זה נציין רק להלכה, שהיא כמשנתנו. כמו כן: "וכגון עולת העוף שיש לה מתירים למזבח, ואין לה מתירים לאדם. וכגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיש להם מתירים למזבח, ואין להם מתירים לאדם, את מה אני מוציא את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם שאין להם מתירים לא לאדם ולא למזבח" ספרא, צו פרק יג ה"ח, לז ע"א. מה שיש לו מתירים לאדם או למזבח שזורקים את דמו יכול להתפגל, אבל קומץ, לבונה וכיוצא באלו, שאין בהם זריקת דם, אין עליהם דין פיגול כלל ועיקר.

19 משנתנו מציגה עמדה החולקת על משנת זבחים שצוטטה, וכן: "יכול לא יהו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים עליו משום פיגול? ודין הוא, אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו, אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים, טומאה שבשתי ידיעות, ובעולה ויורד, והותרה מכללה, אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! ומנין הקומץ, והלבונה, והקטרת, מנחת נסכים, מנחת כהנים, ומנחת משיח? תלמוד לומר 'אל הקדשים אשר יקדישו', לרבות את כולם. יכול יהו חייבים עליו? תלמוד לומר 'אשר יקריבו'. אמר רבי אלעזר, וכי יש נוגע חייב? אם כן למה נאמר 'אשר יקריבו'? לומר שאין חייבים עליו עד שיוכשר ליקרב, הא כיצד, את שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירין משיקדש בכלי. אחר שריבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינם כשלמים, למה נאמרו שלמים מעתה, פרט לדם, רבי ישמעאל אומר, מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה, אף כל שראויים לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינן ראויים לאכילה" ספרא, צו, פרק טו ה"ד-ה"ו, לח ע"א. אם כן, לדעת רבי אליעזר מה שאין לו מתירים חלה עליו קדושת קרבן כשניתן בכלי השרת, ורבי ישמעאל מנמק בנימוק מעניין, שמה שאינו אוכל אינו מתפגל, ולכן הקטורת והלבונה שבראשית המשנה אינם מתפגלים. על רקע זה יובנו דברי רבי שמעון להלן במשנה ה ובתוספתא: "רבי שמעון אומר הקטורת והלבונה אם ראויין לאכילה אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא" זבחים פ"ה ה"ב, עמ' 486. גם אם הם ראויים לאכילה אין הם אוכל ואינם מתפגלים, וגם אינם נטמאים, ונדון בכך להלן במ"ה. המדרש האחרון שציטטנו מהספרא מתעמת ישירות עם המדרש הקודם, וקובע שגם קומץ ולבונה הם בבחינת "יש להם מתירים" הקידוש בכלי.

20 משנת מעילה כורכת כמה מהמרכיבים שבמשנתנו עם מרכיבים מהספרא: "הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכין, מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה, וחייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, ופיגול אין בהן. זה הכלל, כל שיש לו מתירין אין חייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו, וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי, חייבין עליו משום נותר ומשום טמא ופגול אין בו" משנה, מעילה פ"ב מ"ט. המשנה עוסקת באותה רשימה כמו משנתנו. שני כללים חוזרים כאן, הראשון שהקדושה חלה מההנחה בכלי שרת, כרבי אליעזר לעיל. חוזרת גם ההלכה שאין בכל אלה כדי לפגל, וזאת משום שאין להם מתירים. משנת מעילה מוסיפה שאין בהם גם כדי להיטמא, אם כי ניתן לפסק את המשנה גם אחרת כך שהם ניטמאים, ונדון בכך בפירושנו למעילה. גם במשנת מעילה נקבע שמה שיש לו מתירים, כלומר המשך עבודה, אינו מתפגל אלא אם בהמשך נפגם הקרבן, ומה שאין לו מתירים נפגם אך אינו מתפגל. גם כאן הניסוח עמום, ולא ברור האם "יש לו מתירין" הוא רק בקרבן הנלווה או גם במנחות אלו עצמן, כגון שלא שרפו את מנחת הכוהנים כליל אלא אכלוה. מהסוגיה בבבלי יומא ס ע"א משמע ש"המתיר" היה יכול להיות עבודה באותו נסך עצמו. ההוכחה המרכזית לפירוש זה היא במשנה הבאה.

21 המונח "יש לו מתירין" לקוח מתחום הלכתי שונה, משמעו הוא שיש אפשרות שיותר בעתיד, כגון תערובת שניתן להוציא ממנה את הפסול: "שלא התירו ספק מדומע אלא לדבר שיש לו מתירין, רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל, מעשר שני והקדש והחדש, ולא נתנו להם חכמים שיעור..." תוס', תרומות פ"ה הט"ו, וכן: "זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משם רבי יהושע, כל דבר שיש לו מתירין: כגון טבל ומעשר שיני והקדש והחדש, לא נתנו להן חכמים שיעור, אלא מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. וכל שאין לו מתירין, כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם, נתנו להן חכמים שיעור. מין במינו כל שהוא, שלא במינו בנותן טעם" ירו', נדרים פ"ו ה"ח, לט ע"ד, וגם: "בשלמא ספק יום טוב ספק חול – הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין – אפילו באלף לא בטיל" בבלי, ביצה ג ע"ב. במדרשי ההלכה המונח חוזר במשמעות של משנתנו פעמים מספר.

22 קשה להכריע האם המונח נולד בדיני עירוב והועבר, בידי תנאים, באופן מלאכותי לתחום זבחים, ואזי הספרא תלוי במשנתנו ובמשנת מעילה, או להפך, שהמונח נולד בדיני קרבנות והספרא משמר מסורת הלכתית קדומה, והברייתות בתרומות, בירושלמי ובבבלי כבר השתמשו במונח במשמעותו המשנית.

23 הוא הדין במונחים "שאינן ראויים לאכילה" או "דבר שדרכו / אין דרכו לאכול". המונח הראשון מופיע בדיני צום ואכילה אסורה משנה, יומא פ"ח מ"ג; שבועות פ"ג מ"ד. המונח השני מופיע במסגרת המגבלות המוטלות על פֵרות שביעית ופֵרות תרומה משנה, שביעית פ"ח מ"ב; תוס', תרומות פ"ט ה"י. גם כאן קשה להכריע האם המונח נולד במסגרת הלכות פיגול והועבר לתחומים אחרים, או שמא נוסד והתנסח במסגרת הלכות אחרות והועבר בהשראה משם לתחום המקדש.

24 נמצאנו למדים שהתפיסה שקומץ, לבונה ומרכיבים אחרים שאינם נאכלים אין בהם דין פיגול מושפעת ממרכיב נוסף המצוי בהלכה.

25 ההסבר הרעיוני לכך שקומץ ולבונה אינם מתפגלים הוא שהמזבח מרצה, כפי שציטטנו בשמו של מדרש הספרא. אותה תפיסה נבחן להלן פ"ט מ"א, אלא ששם היא מוצגת בצורה כללית יותר, וכאן היא חלה רק על חלק מהקרבנות, אלו שאין להם מתירים או שאינם אוכל שיטת רבי ישמעאל.

26 דומה לכך היא התפיסה של "הציץ מרצה", כלומר שהציץ המונח על מצח הכוהן הגדול מרצה על עוונות במקדש. דנו ברעיון זה בהרחבת מה בפירושנו לזבחים פ"ח מ"ב.

27 פרקים א-ב כאן מעידים על ריבוי המחלוקות, וריבוי המחלוקות מעיד שלחכמים לא הייתה מסורת מימי המקדש. דבריהם הם דיונים המשקפים השקפות הלכתיות בנות ימיהם, ולא מסורת הלכתית מגובשת. ריבוי המחלוקות והעמדות הקיצוניות מלמד גם שטרם הותוותה דרך משותפת לחכמים בבתי המדרש השונים.

28 דומה שניתן גם להסיק שאין לפנינו מסורת הלכתית אלא מחשבות שונות של התנאים המאוחרים, החל מדור יבנה, כיצד צריכים היו דיני פיגול להיקבע. יש להניח שבמקדש עצמו היה חשש הטומאה איום קיומי ולפיכך החמירו. כל שמץ מום נדחה ראו פירושנו לזבחים פ"ט מ"ג, ויש מקום לשער שכל שמץ פיגול נפסל והורד, ללא בדיקה משפטית מדוקדקת. חז"ל, לשיטתם, הגדירו את המונח "פיגול" בצורה משפטית מדוקדקת, אבל הגדרות אלו היו כבר תאורטיות ולא פרי זיכרון היסטורי.

29 עניין זה של חלוקת קרבנות או איחודם יחזור ויידון להלן פ"ג מ"ו בצמדים או בסדרות של קרבנות, וברור שם שלדעת התנאים הקרבן עצמו בלתי נחלק, ולהלן פ"ד המ"א דברי סתם המשנה הם שקרבן מנחת נסכים נחלק כדעת רבי יוסי לעיל מ"א.

5 מנחות פתח ↗

« משנת ארץ ישראל על משנה מנחות א׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ג׳:א׳ »